top of page

Romantic Landscape - Simplified 

Ein Hod 1997  within HUMANISM 2000?  THE 4th SCULPTURE BIENNALE EIN HOD
Open-air installation                curator: Naomi Aviv  Assistants:  Eliyahu Getter, Joachim Spiro
snipping%201_edited.jpg

נוף רומנטי  -  פשוט יותר

הבינאלה הרביעית לפיסול, עין הוד, 1997 | אוצרת: נועמי אביב | הומניזם 2000?

הצבה, טמפרה-שמן וגיר-שמן על משטח בטון יצוק  וקיר בלוקים ניצב |אסיסטנטים: אליהו גטר, יואכים ספירו

 

הקשרים בין האירועים והדמויות הנזכרות פרי הדמיון.

בלוק טקסט מודפס ידנית בחותמות גומי. טמפרה-שמן על משטח בטון צבוע בטמפרה-שמן.  

 

 

בערבו של הרפרנדום בקנדה, אוקטובר 1995, עם פתיחת התערוכה הישראלית-פלשתינאית בטורונטו, פגשתי את רוברטו, את עטאף ואת מרטין. שלושתם עמדו מול הציור המשותף של דויד ריב וארנון בן-דויד ודיברו ביניהם. הם היו אנשים גדולים, גבוהים, יפים מאוד. דיברו על פוליטיקה ועל ציור. מייד חבבתי אותם. הם דמו זה לזה באורח מוזר במקצת; פנים מצולקות לשלושתם. בוודאי לא היה להם המראה הרגיל של צופים בתערוכה. רוברטו, שמוצאו אינדיאני-איטלקי-מקסיקני, בילה את רוב חייו בבתי כלא על עברות הרואין, שתייה, על תגרות וקטטות. עכשיו הוא מנהל כיתת ציור לילדים בתהליכי גמילה מאלכוהול וסמים וחולם להיות צייר. רוברטו אוהב את אנדי וורהול ואת קאראואג'יו. עטאף הפלשתינאי ישב עשר שנים בכלא ישראלי שפוט על פעולות טרור. לאחר שריצה את עונשו, נסע לקנדה וסיים לימודי הנדסת גשרים. הוא מצייר בשעות הפנאי ואוהב את ציורי האש של איבס קליין. מרטין, בנו של גלף עץ גרמני שהיגר לקנדה מעיר קטנה מזרחית לברלין, למד מאביו את המקצוע והתמחה בשיפוצי ארונות בארוק, בגילוף דלתות ומעקי מדרגות. הוא חולם להיות צייר ובנגריה שלו הראה לנו את ספרו האהוב; טטלין. התיידדנו והחלטנו לנסוע, ארבעתנו יחד, לראות את מפלי הניאגרה. הגענו למפלים בשעת אחר צהריים מאוחרת, בגשם שוטף שלא פיזר את הערפל הסמיך. ישבנו באפס מעשה במכונית, ספק מחכים ספק תקועים, ואיבדנו כל תחושה של זמן. שעות ישבנו כך ודיברנו. אז הציע עטאף שאחד מאיתנו יספר סיפור, הציע ומייד השתמט מן התפקיד בטענה הקלושה שאין האנגלית שלו מספיקה. זה עתה  שמענו ממנו סיפורים רהוטים על הכלא הישראלי. עכשיו הוא רצה לשתוק. רוברטו, שגם הוא סיפר סיפורים רבים מן הכלא, נגע בצלקת שבלחיו ואמר 'את שלי סיפרתי'. מרטין הרים את ידיו ואמר  'ידיים טובות – רק', וכך הוטל התפקיד לספר עלי. אבל מה מספרים? שמץ מושג לא היה לי מה לספר ואיך לספר. לא רק שחיבבתי את שלושת האנשים האלה, רציתי אותם, לשכב איתם, מייד. במכונית אם אפשר. זה לא היה אפשרי. לכל אורך הנסיעה סופרו במכונית סיפורים קשים מדי. ישבו בה ארבעה אנשים נרגשים כל-כך. לא היה מקום לסקס. היה עלי להמציא או להיזכר בסיפור, ומהר. אבל, מה שיכולתי לחשוב עליו מתוך הדחף הארוטי הזה היה מוגבל ולכוד בפרטים שכבר מסרתי: אמריקה, המזרח התיכון, אירופה. ג'אנקי, טרוריסט, נגר. שלושה קנדים. קאתולי, מוסלמי, פרוטסטנטי. מדריך, מהנדס, נגר. מקסיקו, פלשתינה, גרמניה. שלושה ציירים. שלוש צלקות. טורונטו – קרב סכינים. באר-שבע- עינויים בכלא. קרימיצ'או – תאונה בנגריה. עיניים שחורות. עיניים חומות. עיניים אפורות. וורהול, קאראוואג'יו, קליין, טטלין. וינסטון. מרלבורו. ג'יטאן. נובלס. טבעת. עגיל. שעון. רוכסן. כפתורים. כפתורים. זה לא הוביל אותי לשום מקום. בתיק היה לי ספר, אטאלה/רנה של שטובריאן, בעברית. עלעלתי בהיסח הדעת, מרגישה היטב את שלושת זוגות העיניים של שלושה בחורים כאלה יפים וחזקים מונחות עלי. סגרתי את הספר ריקה מכל מחשבה. ואז אמרתי, או.קי., לכבוד המפלים שלא נראה, הנה הסיפור שלי: המיסיסיפי הגדול ורב העוצמה מבין ארבעת הנהרות הגדולים המבתרים את האזורים שצרפת כבשה לעצמה באמריקה הצפונית מהלברדור עד הפלורידות ומחופי האוקינוס האטלנטי ועד האגמים של קנדה העילית מזרים את מימיו לאלף נהרות אחרים, גואה אחר החורף וסוחף עימו ממקורות הזרם חלקות יער שלמות שסופות עקרו משורש, גזעים עצומים שסובכו זה בזה, נלפתו בתוך עיסת טין דביק, שורגו ונכרכו בקרעי מטפסים עד שהפכו לגושים אדירים תפורים בצמחים שהיכו שורש בכל חלקיהם והפכו כך גופים יציבים היורדים בנהר ההולך וגואה, נישאים על פני גליו העכורים, מלופפים סבך מערבולות מקציף, נגרפים מערבה בשטף העז, ניגפים בדרכם במושבות צפות של פיסטיה ונופר צהוב ששטו מזרמים צדדיים אל הזרם המרכזי על כל אוכלוסית העופות המקננת בהם, בין מרבצי נחשים ותנינים, דוחפים את הספינות הפורחות הללו אל מעגנים נידחים משני עבריו של הנהר המזניק עוד ועוד זרמים חדשים אל בין אכסדרות של עצי יער, סביב פירמידות קבורה אינדיאניות הנבלעות באד הסמיך תחת נחשולי טין, תנינים, עופות, נחשים ופרחים, תוך שהם  נחבטים בפגרי האלונים והאורנים הסבים על צידם בכבדות ושבים להנשא בזרם התיכון, מוטלים בסוף מסעם אל חופי החול של מפרץ מקסיקו ההולך ומרחיב את שפכו על גבי שרידי היער.

Open-air installation | oil-tempera, and oil-chalk on concrete casting platform and perpendicular wall.

 

All relations between events and figures mentioned are made-up.

Story:

Manually printed block text. Gum stamp, oil-tempera on oil-tempera colored concrete casting platform.

 

 

On the eve of the Referendum in Canada, October 1995, at the opening of the Israeli-Palestinian exhibition in Toronto, I met Roberto, Attaf, and Martin. The three were looking at the joint work by David Rib and Arnon Ben David. They were big people, tall, very handsome. They discussed politics and painting. I liked them right away. They looked alike somehow, bearing each a scarface; for sure they did not share the regular art crowd looks. Roberto, of Indian-Italian-Mexican origin, had spent most of his life in prisons, charged on heroin offenses, drinking, brawls and fights. Now he manages a painting class for children rehabilitating alcohol and drug, and he dreams of becoming a painter. Roberto likes Andy Warhol and Caravaggio. Attaf, the Palestinian, had spent ten years in an Israeli prison, jailed for terror activity. Done his sentence, he went to Canada where he completed his studies in bridge engineering. In his leisure time he paints, and he likes the fire paintings of Yves Klein. Martin, the son of a German woodcarver who had immigrated to Canada from a small town to the east of Berlin, learned the craft from his father and became an expert restorer of Baroque cabinets, gates, and stairway balustrades. He too dreams of becoming a painter, and in his workshop he showed us his favorite book, Tatlin. We soon befriended, and the four of us decided upon a trip to Niagara Falls. We got there in the late afternoon, driving through a torrential rain which did not disperse the thick fog. Locked in the car, losing any sense of time, we sat idle waiting for it to stop. For hours on end, we sat there, talking. Then Attaf suggested that someone would tell a story, dodging the job instantly with the poor claim his English was not good enough. A while earlier we were haunted by his fluent stories from the Israeli jail. Now he preferred to be silent. Roberto, who had also told many prison stories, touched the scar on his cheek and said I told my story. Martin raised his hands saying the good hands were his only talent, and now I was challenged. But what should I tell? I did not have the faintest idea of what to tell and how to tell. Not only did I like these three guys, I wanted them. I wanted to make love to them, right there, in the car if possible. It was not possible. The stories told in the car throughout the drive were too hard. Four intensely moved people were sitting in it. There was no room for sex. I had to invent a story, or recall one, and quickly, but what I was able to think of in my state was limited, all enveloped by the details I have already introduced: America, the Middle East, Europe. Junkie, terrorist, carpenter. Three Canadians. Catholic, Muslim, Protestant. Instructor, Engineer, Carpenter. Three immigrants. Mexico, Palestine, Germany. Three painters. Three scars. Toronto – a knife fight. Beer-Sheba – tortures in prison. Crimitchau – an accident in the workshop. Black eyes. Brown eyes. Gray eyes. Warhol, Caravaggio, Klein, Tatlin. Winston. Marlboro. Gitane. Nobless. Ring, Ear-ring, Watch. Zipper. Buttons. Buttons. It all was not leading me anywhere. In my bag, I had Atala/Rene by Chateaubriand, in Hebrew. I turned pages absentmindedly, feeling strongly the three pairs of eyes of men so handsome and strong resting on me. I closed the book empty of any thought. Then I said: Okay, in honor of the falls we shall not see, here's my story: The Mississippi, the biggest and the mightiest of the four rivers dividing the annexed regions France had grabbed in North America, from the Labrador to the Floridas, and from the shores of the Atlantic Ocean to the lakes of Upper Canada, flows its waters into a thousand other rivers. It rises after the winter, and from the stream sources it sweeps along entire forest plots uprooted by storms; huge trunks knotted together, clasped in a sticky mud paste, entwined and enwrapped in torn creepers grown into enormous lumps dug up with plants that have taken root in all their parts, formed thus into solid masses they flow down by the rising river, carried upon its turbid waves, swathed in a foaming swirling thicket, sweeping westward in the fierce torrent, stumbling on their way against floating colonies of pistia and yellow water lilies drifted from secondary streams into the main stream along with an entire fowls population nesting among layers of snakes and alligators, forward pushing on these flowering vessels towards forsaken docks on both sides of the river  that spurts more and more new streams through colonnades of forest trees round Indian burial pyramids swallowed in the thick mist under surges of mud, alligators, fowls, snakes, and flowers, banging against corpses of oaks and pines overturning heavily on their side while they are carried further on in the main stream, thrown at the end of their journey onto the sandy shores of the Gulf of Mexico, which ever newly continues to widen its estuary upon the forest remains.  

bottom of page