נוף רומנטי -  פשוט יותר

​

 הבינאלה הרביעית לפיסול, עין הוד, 1997 | אוצרת: נועמי אביב | הומניזם 2000? | הצבה, טמפרה-שמן וגיר-שמן על משטח בטון יצוק  וקיר בלוקים ניצב | בלוק הטקסט מודפס ידנית בחותמות גומי. טמפרה-שמן על משטח בטון צבוע בטמפרה-שמן.  

 

(הקשרים בין האירועים והדמויות הנזכרות פרי הדמיון.)

​

בערבו של הרפרנדום בקנדה, אוקטובר 1995, עם פתיחת התערוכה הישראלית-פלשתינאית בטורונטו, פגשתי את רוברטו, את עטאף ואת מרטין. שלושתם עמדו מול הציור המשותף של דויד ריב וארנון בן-דויד ודיברו ביניהם. הם היו אנשים גדולים, גבוהים, יפים מאוד. דיברו על פוליטיקה ועל ציור. מייד חבבתי אותם. הם דמו זה לזה באורח מוזר במקצת; פנים מצולקות לשלושתם. בוודאי לא היה להם המראה הרגיל של צופים בתערוכה. רוברטו, שמוצאו אינדיאני-איטלקי-מקסיקני, בילה את רוב חייו בבתי כלא על עברות הרואין, שתייה, על תגרות וקטטות. עכשיו הוא מנהל כיתת ציור לילדים בתהליכי גמילה מאלכוהול וסמים וחולם להיות צייר. רוברטו אוהב את אנדי וורהול ואת קאראואג'יו. עטאף הפלשתינאי ישב עשר שנים בכלא ישראלי שפוט על פעולות טרור. לאחר שריצה את עונשו, נסע לקנדה וסיים לימודי הנדסת גשרים. הוא מצייר בשעות הפנאי ואוהב את ציורי האש של איבס קליין. מרטין, בנו של גלף עץ גרמני שהיגר לקנדה מעיר קטנה מזרחית לברלין, למד מאביו את המקצוע והתמחה בשיפוצי ארונות בארוק, בגילוף דלתות ומעקי מדרגות. הוא חולם להיות צייר ובנגריה שלו הראה לנו את ספרו האהוב; טטלין. התיידדנו והחלטנו לנסוע, ארבעתנו יחד, לראות את מפלי הניאגרה. הגענו למפלים בשעת אחר צהריים מאוחרת, בגשם שוטף שלא פיזר את הערפל הסמיך. ישבנו באפס מעשה במכונית, ספק מחכים ספק תקועים, ואיבדנו כל תחושה של זמן. שעות ישבנו כך ודיברנו. אז הציע עטאף שאחד מאיתנו יספר סיפור, הציע ומייד השתמט מן התפקיד בטענה הקלושה שאין האנגלית שלו מספיקה. זה עתה  שמענו ממנו סיפורים רהוטים על הכלא הישראלי. עכשיו הוא רצה לשתוק. רוברטו, שגם הוא סיפר סיפורים רבים מן הכלא, נגע בצלקת שבלחיו ואמר 'את שלי סיפרתי'. מרטין הרים את ידיו ואמר  'ידיים טובות – רק', וכך הוטל התפקיד לספר עלי. אבל מה מספרים? שמץ מושג לא היה לי מה לספר ואיך לספר. לא רק שחיבבתי את שלושת האנשים האלה, רציתי אותם, לשכב איתם, מייד. במכונית אם אפשר. זה לא היה אפשרי. לכל אורך הנסיעה סופרו במכונית סיפורים קשים מדי. ישבו בה ארבעה אנשים נרגשים כל-כך. לא היה מקום לסקס. היה עלי להמציא או להיזכר בסיפור, ומהר. אבל, מה שיכולתי לחשוב עליו מתוך הדחף הארוטי הזה היה מוגבל ולכוד בפרטים שכבר מסרתי: אמריקה, המזרח התיכון, אירופה. ג'אנקי, טרוריסט, נגר. שלושה קנדים. קאתולי, מוסלמי, פרוטסטנטי. מדריך, מהנדס, נגר. מקסיקו, פלשתינה, גרמניה. שלושה ציירים. שלוש צלקות. טורונטו – קרב סכינים. באר-שבע- עינויים בכלא. קרימיצ'או – תאונה בנגריה. עיניים שחורות. עיניים חומות. עיניים אפורות. וורהול, קאראוואג'יו, קליין, טטלין. וינסטון. מרלבורו. ג'יטאן. נובלס. טבעת. עגיל. שעון. רוכסן. כפתורים. כפתורים. זה לא הוביל אותי לשום מקום. בתיק היה לי ספר, אטאלה/רנה של שטובריאן, בעברית. עלעלתי בהיסח הדעת, מרגישה היטב את שלושת זוגות העיניים של שלושה בחורים כאלה יפים וחזקים מונחות עלי. סגרתי את הספר ריקה מכל מחשבה. ואז אמרתי, או.קי., לכבוד המפלים שלא נראה, הנה הסיפור שלי: המיסיסיפי הגדול ורב העוצמה מבין ארבעת הנהרות הגדולים המבתרים את האזורים שצרפת כבשה לעצמה באמריקה הצפונית מהלברדור עד הפלורידות ומחופי האוקינוס האטלנטי ועד האגמים של קנדה העילית מזרים את מימיו לאלף נהרות אחרים, גואה אחר החורף וסוחף עימו ממקורות הזרם חלקות יער שלמות שסופות עקרו משורש, גזעים עצומים שסובכו זה בזה, נלפתו בתוך עיסת טין דביק, שורגו ונכרכו בקרעי מטפסים עד שהפכו לגושים אדירים תפורים בצמחים שהיכו שורש בכל חלקיהם והפכו כך גופים יציבים היורדים בנהר ההולך וגואה, נישאים על פני גליו העכורים, מלופפים סבך מערבולות מקציף, נגרפים מערבה בשטף העז, ניגפים בדרכם במושבות צפות של פיסטיה ונופר צהוב ששטו מזרמים צדדיים אל הזרם המרכזי על כל אוכלוסית העופות המקננת בהם, בין מרבצי נחשים ותנינים, דוחפים את הספינות הפורחות הללו אל מעגנים נידחים משני עבריו של הנהר המזניק עוד ועוד זרמים חדשים אל בין אכסדרות של עצי יער, סביב פירמידות קבורה אינדיאניות הנבלעות באד הסמיך תחת נחשולי טין, תנינים, עופות, נחשים ופרחים, תוך שהם  נחבטים בפגרי האלונים והאורנים הסבים על צידם בכבדות ושבים להנשא בזרם התיכון, מוטלים בסוף מסעם אל חופי החול של מפרץ מקסיקו ההולך ומרחיב את שפכו על גבי שרידי היער.